הדילמה של הרשלנות המקצועית. ד"ר אגמון נכנס נסער למשרדו וספק התיישב ספק קרס על כסאו. ידיו מוללו קצוות שיערו בעצבנות: "אני חייב להתייעץ עם עו"ד", מלמל, "שגיתי באבחון ואם המידע הזה יגיע למשפחה אני צפוי לתביעה". הוא התכוון לחייג למשרד עו"ד המתמחה בתחום הרשלנות רפואית אך לפתע עצר: "אם אשתף …
ד"ר אגמון נכנס נסער למשרדו וספק התיישב ספק קרס על כסאו. ידיו מוללו קצוות שיערו בעצבנות: "אני חייב להתייעץ עם עו"ד", מלמל, "שגיתי באבחון ואם המידע הזה יגיע למשפחה אני צפוי לתביעה". הוא התכוון לחייג למשרד עו"ד המתמחה בתחום הרשלנות רפואית אך לפתע עצר: "אם אשתף את הצוות הרפואי במה שקרה נוכל ללמוד מכך אבל סביר שיתבעו אותי. מה אעשה?".
אופן ההתמודדות עם שגיאות ודילמת הרשלנות המקצועית משמשים מצע לבחון הלכה למעשה שתי גישות סותרות: הגישה הריאקטיבית והגישה הפרואקטיבית.
הגישה הריאקטיבית מתנהלת בהתאם לחוקי המשחק המוכרים של הרשלנות המקצועית: כשחרב הענישה מונחת על צווארו, השוגה יתאמץ להסתיר שגיאתו ולכן גם לא ילמד מהפער האישי בגינו שגה.
בגישה הפרואקטיבית, לעומת זאת, טמונה ההבטחה שלא להעניש במקרה של שגיאה שכן בהתנהלות פרואקטיבית מצופה מהשוגה שיציף את השגיאה בכדי ללמוד מהו הפער האישי שהוביל לכך.
ניתן להדגים זאת באמצעות נהג שלא שמר מרחק בהתאם לחוק וניתן לומר כי נהג ברשלנות. נהג זה ניצב בפני פער אישי: הוא לוקח סיכונים בהתבססו על "לי זה לא יקרה". בחסות הגישה הריאקטיבית סביר שישכור עו"ד שימליץ לא להודות ויסייע להטיל ספק שנהג כך.
מנגד, הגישה הפרואקטיבית תעודד את הנהג להציף את השגיאה שעשה, להבין מהו הפער האישי שהוביל אותו לכך ובאמצעות למידה זו הנהג יוביל תהליך פרואקטיבי.
חשוב להדגיש כי יתכן מצב שבתהליך הלימוד מהשגיאות יתגלה גורם שורש שמשמעותו אי כשירות ואז צריך לפעול בהתאם. כך לדוגמא אם בחקירת פדופיל שתקף מגיעים למסקנה שהמשיכה המינית הינה פער אישי שמלמד שלא נכון שיהיה מורה המוקף בתלמידים צעירים, הוא אינו כשיר להיות מורה. חשוב להבהיר כי זה אינו עונש אלא תוצאה הגיונית הנובעת מהפער האישי שלו, בדיוק כמו שעיוור לא יכול לנהוג או שרופא שידיו רועדות לא יכול לנתח.
אם כן, בעוד מערכת ריאקטיבית מחפשת אשמים, מערכת פרואקטיבית מעודדת את השוגה להציף את השגיאות שעשה ומבקשת ללמוד מהשוגים ומהשגיאות.