המפתח למניעת הקטל באתרי הבנייה: מודעות ולא אכיפה נתונים שחשף בשבוע שעבר מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית במשרד התמ"ת מגלה כי בשנת 2011 נרשם הנתון הגבוה ביותר מזה כעשור של הרוגים (64) בתאונות עבודה קטלניות בישראל. העלייה במספר ההרוגים, מיוחסת לענף הבנייה, שהייה אחראי לכ-60 אחוז מסך ההרוגים בתאונות עבודה, בעוד …
מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית ציין, כי במאמץ לבלום את המגמה הוחלט על ביצוע קמפיין פרסום והסברה , שפנה לקבלנים ומנהלי עבודה (לאבא שלי יש סולם) בהשקעה של 6 מיליון שקל וביצוע מבצעי אכיפה ממוקדים באתרי בנייה.אין ספק כי מדובר בנתונים מחרידים המגלים רק חלק קטן מתמונה קשה בהרבה. הדוח לא מציין את מספר התאונות שהסתיימו בפציעה קשה, את מספר העובדים שאבדו את כושר העבודה ומספר המשפחות שנפגעו כתוצאה מפגיעות באתרי בנייה.
אין ספק, כי להסברה ולאכיפה נודעת חשיבות גדולה, אולם אין בהם די בכדי לפתור את הבעיה. המפתח להתמודדות עם התופעה טמון בשכנוע העובדים לקיים את נהלי הבטיחות מתוך הבנה שמדובר בטובתם האישית. כדי להדגים במה מדובר נבחן את הצורה שבה כל אחד מאיתנו מציית לחוקים ונהלים. הסוג הראשון של הנהלים הוא נהלים שאנו מבצעים כי אנו מאמינים בהם בכל מאודנו גם אם הם לא כתובים בחוק. לדוגמא, מרבית היהודים בוחרים למול את בניהם, בגלל המחויבות לזהות היהודית הקולקטיבית, גם אם הם לא מקפידים על קיום מצוות.
לעומת זאת, רוב מוחלט של הנהגים במדינת ישראל, לא מקפיד על נהיגה במהירות המותרת ומרשה לעצמו לחרוג מפעם לפעם מהחוק המחייב נסיעה בפחות מ-50 קמ"ש בשטח עירוני או 100 קמ"ש בכביש בין עירוני. הסיבה לאי ההקפדה על החוק, לא נובעת מאופי עברייני אלא מכך שנהגים לא מאמינים בתועלת שבתקנה.
אם נאמץ את הדוגמא בענף הבנייה, ניתן לראות כי בענף יש תקנות ברורות לעבודה בגובה, שנועדו להבטיח שמירה על חיי העובד. עבודה מעל גובה של שני מטר מחייבת שימוש ברתמה ועבודה על גבי פיגום מחייבת פיגום מאושר עם מעקה.
כל מי שבילה זמן רב באתרי בנייה מכיר את המאבקים האינסופיים של מנהלי פרויקטים וקבלנים עם העובדים על כך, שלפחות תהיה נראות של הקפדה על שימוש באמצעי מגן כמו חבישת קסדות ונעילת נעלי בטיחות. אולם, כשמגיעים לעבודה בגובה, מתברר לא פעם כי כמות העובדים שמקפידים על כללי הבטיחות דומה לכמות הנהגים המקפידים שלא לעבור את המהירות המותרת. בפועל, רוב העובדים לא נוהגים לפי הנוהל ורוב אלו שמצייתים לנוהל עושים זאת בגלל כדי לא להיענש על ידי ממונה בטיחות שמנסה לאכוף את התקנות.
אם עובד מקפיד על כללי בטיחות רק מחשש הענשה, ברגע שמנהל העבודה יפנה אליו את גבו הוא יחזור לסורו. האתגר לכן הוא לא רק באכיפה של נהלים אלא בטיפול במחויבות של העובדים והמנהלים לשמירה על נהלים מתוך הבנה שמדובר בכללים מצילי חיים.
מתברר, כי כאשר מצליחים ליצור מודעות לנקודות התורפה אצל העובדים, ומחויבות הקפדה על הכללים, העובדים מספרים, לא פעם, שגם בבית הם מקפידים לחבוש משקפי מגן וקסדה בעת ביצוע עבודות בינוי, מאמינים מתוך אמונה שכך ישמרו על חייהם.
לא מדובר רק בדיון תיאורטי. הניסיון מלמד שהשיטה עובדת בפועל. כך למשל בפעילות להקמת מפעל FAB 3 של אינטל בקרית גת בשנים 1988-1989, למרות שמדובר היה באתר עם אלף עובדים ובפעילות כוללת של כ-3 מיליון שעות עבודה, ההקמה בוצעה עם אפס הרוגים ומעט מאד פצועים, נמוך בהרבה מהסטנדרטים שקבע משרד העבודה האמריקני.
לשם השוואה, באותה התקופה בפרויקט בסדר דומה של שעות עבודה וסיכונים, שהתנהל במקביל בנמל אשדוד, נרשמו שני הרוגים, תשעה פצועים קשה ומספר גבוה בהרבה של פציעות נוספות.
ניתן אם כן לסכם, כי המפתח להפסקת הקטל באתרי הבנייה הוא בשיפור מודעות העובדים להתנהגות נכונה והקפדה על כללי הבטיחות, ולא רק בהגברת האכיפה. שיפור זה ניתן להשיג רק אם נשכיל לשכנע את העובדים בחשיבות הציות לכללים להגנת חייהם ולא באמצעות הענשה וכפייה. הגישה הפרו-אקטיבית לבטיחות מתווה דרך ומכשירה מנהלים להתמודד עם אתגר זה.